<h1>עשין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף יב.</h2>
מצוה י"ג שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא אותו לבית דין ויומת כמשפטו או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין ואם אין לו גואל דם שיעמידו לו ב"ד אדם ממונה מהם לרדוף אחריו ולהיות גואל דמי הנרצח. והוא אמרו ית' (מסעי ל"ה) גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו. ובששי מסנהדרין (מ"ה:) אמרו גואל הדם הוא ימית את הרוצח מצוה ביד גואל הדם ומנין שאם אין לו גואל הדם שבית דין מעמידין לו גואל ת"ל בפגעו בו מכל מקום. וכבר ראינו מי שפירש זה ברוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ושזה נאמר לדעת ר' יוסי שאומר (מכות י"ב.) מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם. ואין הלכה כן אלא כר' עקיבא דאמר הרשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו. וגם זה היה דעת הרב שלא כתב המצוה הזאת. אבל הפירוש הזה אינו אמת. שזה הכתוב גואל הדם הוא ימית את הרוצח במזיד הכתוב מדבר שנ' רוצח הוא מות יומת הרוצח גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו ואם בפתע בלא איבה הדפו וגו'. וזה דבר ברור אינו נעלם מכל מסתכל בעניין.
<h2>דף כב.</h2>
מצוה ששית שנצטוינו כשנצור על עיר לאכול מן האילנות שבגבולה כל ימי המצור ואם נכרות אותם לבטלה דרך השחתה נעבור על עשה מוסף על הלאו המפורש בו והוא אמרו יתעלה (ס"פ שופטי') כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות ובפירוש אמרו בספרי כי ממנו תאכל מ"ע ואותו לא תכרות מצות ל"ת. וראוי הרב לפי חשבונו במצות שימנה גם את זה. ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה כשנצור על עיר להלחם עליה לתפשה שנצטוינו לחמול עליה כאשר נחמול על שלנו אולי נכבוש אותה, אבל בצאתנו אל ארץ אויב נשחית ונחבל כל עץ טוב וכן בימי המצור להצר לאנשי העיר בהשחתת האילנות שלא יחיו מהם כל זה מותר. לא אסרה תורה אלא השחתה בחנם. ולשון ספרי לבוא מפניך במצור קצצהו. ולשון הרב במצוה הזו (ל"ת נ"ז) איננו מכוון.
